fbpx

אוריה באר / כאילו בחלום

"כאילו בחלום", הספר החדש של אוריה באר, הוא רומאן סוחף שקשה להניחו מהיד עד שלא מגיעים לסופו. הוא מתרחש בארץ-ישראל בימי המאנדאט הבריטי, ליתר דיוק במושבה כנרת בסוף-שבוע ארוך אחד בשנת 1926.

בביתם של האיכר ה"ספרותי" מאיר גולני ואשתו חנצ'ה, פליטת הפוגרום ברוסיה, מתגוררת המורה הצעירה של המושבה, שולקה, ילידת חברון שמשפחתה עקרה לנווה שלום ה"חופשית" יותר, ואצל משפחת גולני גם עובדים שני פועלים יהודים גברתנים וחרוצים, שני חלוצים חרוצים גם בהתכתשויות עם השכנים הערבים, והם אברום הבכור ויודה הצעיר.

יודה מושך אליו נשים הרבה מעבר למה שהוא יכול להכיל, כי הוא גבר בעל קסם מיני בלתי-רגיל הגורם לנשים ליפול לרגליו, אך גם לחשוש מפני חיים משותפים עימו בגלל היותו מחוספס, לא-משכיל ודון-ז'ואן של הגליל התחתון.

מורגש כי אוריה באר השקיע עבודה היסטורית רבה בשיחזור תקופה של לפני כמעט מאה שנים, וזאת עשה ביריעה הדוקומנטארית, בלשון, ובתולדות חלק מגיבורי הסיפור, שנעוצים גם בילדותם ובנעוריהם ברוסיה, לפני שהגיעו ארצה. רקע שכולל אנטישמיות קשה, פרעות, אונס ורצח. גורלה של חנצ'ה מזכיר במקצת את גורלה של חלוצה אחרת, אמנם מתקופת העלייה הראשונה, פאניה ברומאן של שולמית לפיד "גיא אוני".

על העטיפה האחורית נכתב כי הרומאן הוא פיתוחו של מחזה שהוצג בשנת 1987 בתיאטרון "הספרייה" ברמת-גן. ואמנם המיבנה היסודי של הרומאן מזכיר מחזה המתרחש כמעט כולו בבית ובחצר המשק של מאיר וחנצ'ה גולני במושבה כנרת, והייתי אומר כי בידי במאי מחונן ואוהב ישראל וארץ-ישראל כמו דן וולמן היה הסיפור הזה הופך לסרט מאוד מרגש, ואפילו דל אמצעים בהפקתו. סרט מאוד קאמרי.

עם זאת יש כמה הערות היסטוריות, שהרי מדובר ברומאן על רקע היסטורי:

בעמ' 38 נכתב כי השען שלמה, אביה של שולקה, עבד במשך כל שנות מלחמת העולם הראשונה כשען וצורף אצל סוחר תכשיטים יהודי עשיר באלכסנדריה שבמצרים "ושלח את כל מה שהשתכר למשפחתו בחברון, שכללה כבר ארבעה ילדים, ובתוכם שולמית." וזה לא ייתכן כי בשנות המלחמה לא היה קשר בין מצרים שבחסות הבריטים לבין ארץ-ישראל שבשליטת התורכים, והכספים היחידים שהגיעו ארצה היו אלה שחברי רשת הריגול "ניל"י" הצליחו להבריח לארץ בתקופת המלחמה, באמצעות ספינה בריטית בחוף עתלית. זה גם לא מתאים כרונולוגית לשנות נעוריה של שולקה, שהיו בנווה שלום ולא בחברון.

בעמ' 61 כתוב "מלווים כסף ולא מחזירים." והכוונה לווים כסף ולא מחזירים.

ובאותו עמוד, חנצ'ה הנשואה, הדדנית והמגורה מאוד, אשר מצליחה לבסוף להזדווג היטב עם הפועל הגברי יודה: "אתה כמו אבא שלי, כמו זיכרונו לברכה. הוא היה תמיד על הסוס. כמו קוזאק. אף מוז'יק לא העז להעליב אותו. ומי שהחציף פנים, ישר קיבל הזמנה לדואֵל, ככה." היא עשתה תנועה של שליפת חרב מהירה והרכינה ראשה בעצב.

ובכן, דומני שדואל נעשה ביריות אקדחים ולא בחרב, וכל זה מתאים לפושקין ולא ליהודי מהעיירה. כי יהודי ברוסיה הצארית לא היה מזמין לדואֵל גוי שפגע בו, ואכן האב נרצח בשעתו עם מרבית בני משפחתו בפוגרום שחוללו שכניו הרוסיים.

בעמ' 100, אברום, אחיו הבכור של יודה, ומאיר, בעלה הנבגד של חנצ'ה, שותים וודקה ואז לפתע: "אברום ניצל את ההזדמנות ומילא שוב את הכוסית ביין. לא בכל יום ניתנת לו ההזדמנות לשתות וודקה."

בעמ' 114-115: "הוא [קלמן] צירף כמובן כרטיס עם התאריך המדוייק, שבו עתידה היתה אוניית הנוסעים הגדולה להפליג מיפו ללונדון."

למיטב ידיעתנו בשנת 1926 לא היו אוניות נוסעים ישירות מנמל יפו ללונדון אלא דרך אלכסנדריה, ששם עלו על ספינות נוסעים גדולות השטות לאירופה.

ועוד הערה: דווקא מסופר ריאליסטי היינו מצפים לשם קצת יותר שייך לרומאן מאשר השם הסתמי "כאילו בחלום" שאין לו שום קשר למסופר בו. משהו כמו "אהבה אסורה בכנרת", "בגידה במושבה כנרת", "סערת יצרים בכנרת", "כנרת, שולקה אהובתי". אמנם, אולי אלה שמות קצת וולגאריים או נדושים, אבל הם לפחות מעוררים סקרנות בקורא.

אוריה באר הוא פרוזאיקן ריאליסטי מיומן, שכישרונו בטוויית עלילה עוצרת נשימה, בעיצוב דמויות שנותרות חקוקות בזיכרון, ביצירת עולם שלם, ובעברית רגילה שאינה יומרנית ומתייפייפת –  עולה על כישרונם של כמה מפוחלצי הפרוזה העברית החשובה, אבל לרוע מזלו הוא לא נחשב סופר חשוב ולכן אין מעניקים לו ולשכמותו פרסים בגרמניה או את פרסי מיליון הדולר של "דן דוד", וגם קהל הקוראים [הקוראות] העברי כמעט שאינו מכיר את ספריו.

גיבור נוסף ברומאן הוא קלמן, שמכתבו הכרסתני לשולקה, בפתיחת הרומאן, הוא כמו אקדח המופיע במערכה הראשונה, חלק חשוב בעלילה. כל הופעתו המוזרה של קלמן, והעימות בינו לבין אהבת נעוריו, שולקה, רווי ריאליזם אכזרי.

קלמן מציע לשולקה בת-הארץ חיים נפלאים בקנדה, ולעזוב את ארץ-ישראל. היא מסרבת לפיתוי, שרבות היו קופצות עליו כעל מציאה גדולה, ומחליטה להישאר עם הפועל המחוספס והגברי יודה, בחום המצמית של בקעת כנרת, בארץ שעדיין קרובה יותר לחיי אבותינו בתקופת המקרא מאשר לישראל של ימינו, ושניהם דלפונים, והיא יודעת שקשים יהיו חייה איתו, ואולי אף יכה אותה, אבל הבחירה בו היא כמו הבחירה בארצישראליות, בציונות, באהבת הארץ, ובזה גם כוחו האידאי של הרומאן, ולכן גם לא ישימו אליו לב כי הוא לא מלקק את התחת לפלסטינים, לא מערער על זכותנו על הארץ, ולא מקל על הגרמנים את אחריותם לשואה –  שאלה שלושה הסממנים החשובים ביותר להצלחתו של רומאן עברי בישראל של ימינו וגם לעיטור מחברו בפרסים חשובים ולתירגומו לשפות העולם, בעיקר לגרמנית של הפרסים למען השלום.

חולמים לצאת אל האור? הגעתם הביתה!

בספרי צמרת נלווה אתכם בתהליך ההוצאה לאור מפגישת ההיכרות ועד לרגע שהספר מונח על מדף הספרים.